יד של מיליון דולר

ויקטוריה קורן, זוכת אליפות אירופה בפוקר, מספרת על הבהלה להימורים שאחזה בבריטניה, ועל הלילה מורט העצבים שבו זכתה, כנגד כל הסיכויים, בפרס הגדול

במבט חטוף מסביב לשולחן, אני מבינה שאני היחידה כאן שהרוויחה פחות מ-2 מיליון דולר. ואני הרווחתי 1.2 מיליון דולר. ענייה מרודה, באופן יחסי כמובן, אני מוקפת בשמות הגדולים של עולם ההימורים. הדני-אמריקאי גאס הנסן (5 מיליון דולר); ג'ניפר הרמן, בלונדינית דקיקה והגברת הראשונה של הפוקר הבינלאומי (2 מיליון דולר); הדני מעורר היראה ריין פדרסן (2.5 מיליון דולר); ילד הפלא הבריטי ונוכל הסנוקר לשעבר רם וסוואני (3.1 מיליון דולר); השוודי הוותיק כריס ביורין (3.2 מיליון דולר); גאון אינטרנט מתבגר (אלוהים יודע כמה כסף); ואלוף העולם לשעבר בפוקר בכבודו ובעצמו, גרג "המאובן" ריימר (5.9 מיליון דולר).

הרווחים שלי מתחרויות פוקר - שאת רובם גרפתי בתחרות אחת ששינתה את חיי, במשך ארבעה ימים מופלאים לפני כשנה - מתגמדים לעומת סכומי הזכייה שלהם. מה הסיפור של האנשים האלה? מאיפה לעזאזל מגיע כל הכסף שלהם? אנו שומעים הרבה על האוליגרכים הרוסים שפלשו לבריטניה ועל כוכבי הכלכלה הבריטית שנהנים מבונוסים שנתיים נדיבים. אולם המיליונרים של הפוקר, שהגיעו ללונדון לשני טורנירי ענק - בשבוע שעבר אליפות העולם בפוקר, ובשבוע הבא טורניר הפוקר האירופי - שקטים כעכברים. לעולם לא תשמעו אותם מתרברבים בכספם.

הם לא מופיעים ברשימות ה"אנשים העשירים בעולם", כי מקור כספם הוא סוד כמוס. הם לא ייראו מבלים במועדוני יוקרה, מוקפים בנערות שעשועים. הם לא מצטלמים כשזרועם חובקת את הנסיך ויליאם בטורניר הפולו-קרטייה; מה הם כן עושים? מבלים בבתי קזינו או בחדרי מלון עם אינטרנט אלחוטי, לבושים בגדים פשוטים ונוחים. כספם מיועד להימורים, לא לבזבוזים.

בשבוע שעבר ישבתי לשולחן עם מקצועני הפוקר האמריקאים טד פורסט (5.1 מיליון דולר) ואריק לינדגרן (5.6 מיליון דולר). כשהוא נועץ מבט בוחן בבן 19 שישב לצדו, אמר לינדגרן לפורסט: "לא ראיתי את הנער הזה מימי, אבל אני מוכן לשים 1,000 ליש"ט שהוא זכה ביותר ממיליון במשחקי פוקר אונליין". פורסט הסכים להתערבות. הילדון הינהן והחווה בידו, כמו היה דייג חובב המתאר את גודלו של דג מרשים שתפס. כן, הוא זכה בהרבה יותר מכך. פורסט שלף חבילת שטרות חדשים של 50 ליש"ט מכיסו, והשליך אותם לעבר לינדגרן.

100 אלף דולר באינטרנט

סכומי כסף עצומים מתגלגלים בתעשיית הפוקר, והממשלה הבריטית די מתרגשת מכך. בעוד שבארה"ב מתחילים להיאבק בהימורים - חקיקה דרקונית הגבילה לאחרונה במידה רבה את חוקיות הפוקר המקוון בארה"ב - בריטניה דווקא מקבלת את התופעה בזרועות פתוחות. מכיוון שהניסיון הראשון של הלייבור ליהנות מפירות "בום ההימורים" (התוכנית להקמת "סופר-קזינו") נכשל, מרכזת כעת הממשלה מאמצים בשכנוע אתרי פוקר מקוונים למקם עצמם בבריטניה, ומציעה הטבות מס מפתות וצמצום התקנות כדי לאפשר פרסום בטלוויזיה.

כמו חוגגת את חוק ההימורים החדש שלה - שנכנס לתוקפו החודש ומאפשר הימורים ברשת - בריטניה נהנית מהחודש המוצלח ביותר בהיסטוריית הפוקר שלה. אליפות העולם במשחק, שנערכה בארה"ב מאז 1970, התקיימה לראשונה בשבוע שעבר בלונדון, ושבוע אחר כך מתקיים בה הסבב הלונדוני של טורניר הפוקר האירופי.

האם השחקנים המקצוענים מבלים השבוע, בששת הימים הארוכים בין שני הטורנירים, בטיולים ברחבי לונדון? לא ממש. הם מתחפרים בחדריהם ומשחקים באליפות העולם המקוונת בפוקר ב-www.PokerStars.com, שבה ניתן לזכות בפרסים של 100 ו-500 אלף דולר כל לילה. כך, לא מפתיע שלינדגרן מיהר להמר כה בקלות כי ילד אקראי המשתתף באליפות פוקר כבר זכה ביותר ממיליון ליש"ט באינטרנט.

הבעיה הגדולה של הממשלה היא שזכיות מהימורים פטורות ממס. זה לא יכול להיות אחרת: הזכיות לא מגיעות משום מקום - מיליוני שחקנים, כמובן, גם מפסידים בדרך. אם הממשלה תחליט להכיר בפוקר מקצועני כמקצוע ולגבות את נתח המס על הזכיות, יוכלו השחקנים שמזלם שפר עליהם פחות להצהיר על הפסדיהם כדי לקבל ניכויי מס. התוצאה הסופית תהיה הפסד לאוצר.

השרים מריחים כסף. הם לא בטוחים עדיין כיצד להניח עליו את ידיהם, אבל בינתיים מנסים לקרב אותו אליהם יותר ויותר. זה מצליח, אבל לא מספיק. אפילו את שיעור המס הנמוך יחסית, שמציע ראש הממשלה גורדון בראון לאתרי הימורים שבסיסם יהיה בבריטניה, האתרים לא רוצים לשלם. בינתיים, הם עוברים מדרום ומרכז אמריקה למקומות כמו גיברלטר והאי מאן, שם הם יכולים לשלם מסים נמוכים בהרבה, ובמקביל לנצל את האפשרויות שנפתחו עם חוק ההימורים החדש לפרסום בטלוויזיה הבריטית ולבקש רישיונות הימורים בריטיים.

המהמרים הכבדים עוברים בעצמם מארה"ב לבריטניה, שבה הם יכולים לשחק פוקר אונליין בלי לחשוש ממעצר. אולם כספם עדיין מצלצל מחוץ להישג ידה של הממשלה. אילי ההון הזרים שחיים בבריטניה בלי לשלם בה מסים לפחות מעבירים מכספם אל סוכני נדל"ן, בעלי מועדוני לילה, מלונות, מעצבי בגדים, קבוצות כדורגל ומוכרי למבורגיני. אולם שחקני פוקר רק מעבירים כסף מאחד לשני. השנה אמר לי בלאס וגאס שחקן גדול אחד, "אני לא משחק יותר במיראז'. ישבתי תשע שעות, זכיתי ב-40 אלף דולר, והמנוולים אפילו לא הציעו לי ארוחת ערב חינם". נו, היגיון של מהמרים.

תפקיד הטלוויזיה

רוב הבריטים יודעים שהפוקר כאן הפך מתחביב חשאי של נהגי מוניות ונוכלים לקדחת המונים. הקסם התחולל לראשונה בתחילת המילניום, בשילוב שני תנאים הכרחיים: טלוויזיה (בעיקר התוכנית "Late Night Poker", שהציגה את המשחק בפני קהל חדש לחלוטין של שחקנים פוטנציאליים) ואינטרנט (שסיפק בעבור הסקרנים סביבה בטוחה לשחק בה - בנוחות ובפרטיות של ביתם).

כמה שנים לאחר מכן, והנה התפתחה תעשייה עם מחזור של מיליארדי דולרים. שוויים של אתרי הפוקר עולה על שוויין של חברות תעופה, והם יצרו מספר מבהיל של מיליונרים צעירים. באליפות הפוקר העולמית זכתה אנט אוברסטד, נורווגית בת 18, במיליון ליש"ט. בשנה האחרונה זכתה במיליון דולר במשחקים באינטרנט. בהשוואה לאוברסטד, המתמודד הוולשי ג'ון טבאטאבי (שגרף 581 אלף ליש"ט באליפות) נראה מבוגר יחסית, אף שהוא רק בן 22.

ואילו אני - עד לאחרונה שחקנית פוקר צעירה להחריד בעולם של גברים מבוגרים - אני מרגישה פחות או יותר כמו האלמנה של השולחן. בסוף טורניר הפוקר האירופי בשבוע הבא, אחד מהמתמודדים יזכה בפרס הגדול ובחצי מיליון ליש"ט במזומן. בתקופה המקבילה בשנה שעברה, זו הייתי אני. בשבוע הבא, אם לא יתרחש איזה נס, תסתיים רשמית שנתי כאלופת אירופה בפוקר.

מהפכת הפוקר היטיבה עמי, לפחות עד לזכייתי הגדולה. במעמקי לבי אפשר שיש בי עדיין כמיהה לתקופה שבה המשחקים היו מחתרתיים, כשנראה היה שבכל בריטניה יש רק 500 בני אדם המשחקים פוקר ועדיין היה מדובר בתחביב קטן, משוגע ורומנטי.

אבל אף שאני משחקת הרבה פוקר, אני עדיין מבינה דבר או שניים בעולם "הרגיל". אני עובדת במשרה נורמטיווית, ולא הייתי יכולה להצדיק הוצאת סכומי כסף גדולים באופן סדיר על המותרות של תחרויות פוקר. אולם אם יצרת לעצמך פרופיל ראוי לשמו כשחקן רווחי, אתרי פוקר מוכנים לעתים קרובות לשלם את הוצאות התחרות שלכם, בתנאי שתופיעו עם הלוגו שלהם.

בשנה שעברה נשלחתי לטורניר הפוקר האירופי על ידי PokerStars, אתר האינטרנט שמממן את התחרות. אני משחקת באתר ממילא, ואוהבת אותו, לכן שמחתי להופיע עם הלוגו שלהם. עד אז לא היתה לי היסטוריה מרשימה במיוחד בטורנירים, ובתחרות הגדולה והמקצוענית של הטורניר בלונדון ציפיתי שאשחק במשך כמה שעות, אצטלם לכמה מגזינים של פוקר ואחזור לשחק במזומן.

אבל איכשהו השעות הפכו לימים, ומספר המשתתפים הלך וירד מ-500 לשניים בלבד: אני ועימד טאהטו, מאצ'ו לבנוני-אוסטרלי. היה לנו מספר שווה של אסימוני משחק. האסטרטגיה היחידה שבה יכולתי להשתמש היתה לנצל את תוקפנותו כנגדו, כל עוד קיבלתי את הקלפים המתאימים לשם כך. ואכן קיבלתי. וטאהטו לא יכול היה לעמוד בפיתוי לדחוף את ערימת הז'יטונים שלו למרכז השולחן ולנסות להפחיד את הבחורה העצבנית. כעבור שלוש ידיים, המומה לחלוטין, קיבלתי לידי את אחת מאותן המחאות ענק מגוחכות.

בלי שום קשר לכסף

מאחר שעדיין לא ילדתי אף אחד, הצלתי חיים של מישהו או חזיתי בשקיעה בהוואי, אני יכולה לומר בביטחון שזה היה הלילה המדהים בחיי. אני זוכרת הבלחים ממנו: חיבוק עם הדילר; שיחת טלפון מבולבלת להוריי; אחי היקר יוצא מהמיטה ומגיע לקזינו באמצע הלילה; והנשיקות שקיבלתי מכל השחקנים הקבועים בחדר - המשפחה הפוסט-גרעינית המצחיקה שלי - שנראו לרגע כאילו הם באמת מאושרים.

סכום הזכייה, חצי מיליון ליש"ט, נשאר בקזינו במשך חודש. בסופו של דבר הפקדתי אותו בתוכנית חיסכון, שם הוא נמצא עד היום. לא קניתי דירה, מכונית, שדיים חדשים או טיול מסביב לעולם. אפילו לא עזבתי את מקום העבודה שלי. קניתי חולצה יפה בסלפרידג'ס, יצאתי לשבוע חופש, נתתי חלק מהכסף, ובשאר לא נגעתי.

האם אני מרגישה עשירה? להפך. מאחר שמעולם לפני כן לא היה לי סכום כסף רציני בבנק, הכסף הגדול עורר בי פחד שפתאום הוא כבר לא יהיה שם. לכמה זמן הוא יספיק, תהיתי. ובכלל, אם יש לי חצי מיליון, אני רוצה מיליון. ומה רע ב-5 מיליון? פתאום אני מבינה איך שחקני כדורגל, ברגע שהם יכולים להרשות לעצמם לטוס לכל מקום במחלקה ראשונה, מתחילים להיות מוטרדים מכך שאין להם די כסף להחזיק במטוס פרטי.

אני לא טיפשה. אני יודעת שהכסף הזה יוכל להציל אותי אם אהיה חולה, מובטלת או אחליט לעשות ילדים. אם הייתי אדם טוב באמת, יש להניח שהייתי נותנת את כולו לאחרים. אבל בלבי, אני מתייחסת אליו כאל כסף שנמצא שם כדי לשמור עלי מרצף של מזל רע. הלוא לכל מהמר יש גם יום סגריר.

הפוקר קשור לחלוטין לכסף, ועם זאת אין לו שום קשר לכסף. הוא קשור לתחרות, לאדרנלין, לשאפתנות, לפחד, לגאווה, ליריבות, לערך עצמי. אני בעסק בגלל ההתרגשות, ההרפתקה, הלילות הבלתי נגמרים והמשפחה החדשה שלי. אני בעסק משום שהוא גורם לי להרגיש בחיים. ואני בעסק משום שאני מכורה לו. כל העניין הוא טירוף - אבל איזה טירוף נפלא.

בראון וכל היתר יכולים להמשיך לשחר לטרף מסביב לקזינו, להסניף את האוויר ולהקיש על החלונות. הם כבר ימצאו דרך לקבל את הנתח שלהם מהכלכלה הבלתי-נראית. בינתיים, אני אשאר בבועה שלי עם אוברסטאד, ואסוואני, לינדגרן, וכל שחקני הסייברספייס - החל מהמתבגרים המיליונרים וכלה בפנטזיונרים מוחלטים - ואשתמש בכסף כדי להמשיך לשחק, להמשיך לשחק, להמשיך לשחק.