הטרנד החדש בתל אביב

גם אם אתם לא יודעים לשחק פוקר, דבר המשול בעולם הגברי לאי יכולת לאחוז במקדחה, סביר להניח שצירוף המילים "טקסס הולדם" אינו זר בשבילכם. עם כל יום שעובר קשה יותר שלא להיחשף לתופעה. מישהו בעבודה התפאר באוזניך איך שיחק לו המזל אתמול בלילה, בעיתון היה אזכור לעוד מאורת "טקסס" שנחשפה בדרום העיר, בעלך הלך בערב לחבר וכתירוץ פלט צמד מילים שכבר באותו הרגע חששת כי הן עומדות להפוך לשגרה. "טקסס הולדם", משחק הקלפים הטקסני המהיר והאכזרי שמשוחק באמריקה מאז תחילת המאה הקודמת, הוא מסוג הטרנדים שנוחתים ללא כל אזהרה מוקדמת, אלא שלהבדיל מאותם טרנדים וטרנדים בכלל, הוא כאן כדי להישאר. הערכות זהירות מדברות היום על למעלה מחצי מיליון ישראלים שמשחקים את ה"טקסס הולדם" באופן קבוע, מכורי ה"טקסס" מוכנים להישבע שהמספר גבוה הרבה יותר, אבל זה כלל לא משנה. כי בשעה שהספורט המקצועני ממאיס את עצמו על אוהדיו במגוון דרכים יצירתיות, ובזמן שהספורט העממי נאלץ לחבוש קסדה, ה"טקסס הולדם" - בלי הקצבות הזויות מהטוטו ולמעשה כמעט בהיחבא פן תישלף לה מהבוידעם המילה "קלפן" - מאיים להפוך לספורט הלאומי הבא.

עד לפני כשנה רק מעטים שיחקו את ה"הולדם" בישראל, ואפילו שחקני פוקר שברזומה שלהם יש כבר אלפי שעות ניסיון בעשיית פרצופים קשוחים, לא היו ממש סגורים על החוקים. אלא שאז, ברגע של התפכחות טבעית, גם אם מאוחרת, החליטו כל ארגוני הפוקר המובילים בעולם שה"טקסס הולדם" הוא-הוא הפוקר האמיתי. בערוצי הטלוויזיה השונים החלו לשדר את תחרויות ה"הולדם" על בסיס קבוע, ומיד צבר לו המשחק אוהדים רבים, ובהם גם כאלה שלפני ההתוודעות ל"הולדם" לא היו קשורים בכלל לענף.

אז מה הסוד של המשחק הזה? כיצד הוא הצליח לתקוע יתד בכל כך הרבה מדינות כמו באחת? נראה שהתשובה לכך, כמו המשחק עצמו, היא די פשוטה. "ה'טקסס הולדם' הוא בעצם הפוקר הטהור", אומר עומרי סגל, שחקן קבוע של ימי חמישי, "אני וחברים שלי שיחקנו בעבר פוקר מדי פעם, אבל זה מעולם לא הפך לחלק קבוע מהשגרה שלנו. בעצם, בכלל לא ידעתי עד כמה אני אוהב פוקר עד שהתחלתי לשחק 'הולדם'. לפני חצי שנה בערך כולם מסביב התחילו לדבר על ה'הולדם' והחלטנו בחבר'ה לנסות גם. פתאום כשעברנו ל'הולדם' פגישות הפוקר שלנו הפכו קבועות, פתאום אף אחד לא מבריז. יש במשחק הזה משהו מיוחד, ממכר. על פניו הוא נראה פשוט, אבל כשאתה משחק אותו אתה מבין שמאחוריו עומדת תורה שלמה. ה'הולדם' הוא משחק של מוח והיגיון, אבל גם של תוקפנות וקילר אינסטינקט. המשחק הזה מתחבר לדעתי לאינסטינקטים הכי בסיסיים של הגבר".

האגדה מספרת שה"טקסס הולדם" הומצא על ידי חבורת חוואים משועממים מהעיירה רובסטאון שבטקסס, כיוון שיום אחד יותר מדי מהם רצו לשחק, וחבילת קלפים אחת פשוט לא הספיקה. על פניו המשחק הזה נראה פשוט, אולי אף פשוט מדי, דבר שגורם לאנשים רבים מדי לחשוב שהם קלטו אותו. רוב האנשים שחושבים כך ישאירו את כספם במגוון המקומות שנפתחו במיוחד בשביל זה. וכאלה לא חסר.



מאורות שונצינו

דבר אחד בטוח - ל"טקסס הולדם" אין אכסניה מרתקת ויוצאת דופן יותר מכל אותן מאורות הימורים שנפתחות ונסגרות ברחבי העיר בקצב שאותו התקציב המשטרתי לעולם לא יוכל להדביק. ה"הולדם" אולי נחשב בקרב המבינים למשחק יוקרתי המיועד לאנשים שקולים עם ראש מתמטי, אבל הלב של ה"טקסס הולדם" פועם בקצב הכי גבוה דווקא במקום הכי נמוך בעיר.

מאורות הימורים היו בתל אביב בערך מהתקופה שבה הומצאו הזונות, אבל מאורות ה"טקסס הולדם" הראשונות החלו לצוץ רק לפני כחמש שנים. בהתחלה המשחק לא משך את השחקנים הכבדים, ולפני פחות משנתיים עוד היה אפשר לספור את מאורות ה"הולדם", הידועות יותר בשם "פארטיות", על כף יד אחת. היום יש כבר עשרות "פארטיות" ברחבי העיר, והן פועלות על פי חוקים משלהן. אורן, צעיר בן 23, עבר לתל אביב לפני כשנתיים, ובעקבות חבר התחיל לעבוד ב"פארטייה" בתור דילר. "חשבתי לעבוד בזה רק שבועיים-שלושה עד שאמצא עבודה אמיתית", הוא מספר, "אבל הכסף הגדול שהיה שם גרם לי להישאר. ב'פארטיה' שעובדת חזק מסתובב המון כסף, והיו ערבים שאפילו המלצרית היתה עושה 1,000 שקלים. למי שלא נמצא בעולם הזה יהיה קשה להבין מה הולך שם באמת. מדובר במקום עם אווירה הזויה לחלוטין. אתה עולה במדרגות של איזה בניין מתפורר, ובפנים, בין כל הג'יפה והתמונה של הכלבים שמשחקים פוקר, בעל ה'פארטייה' דופק לך פתאום כורסאות של עשרות אלפי שקלים. את האנרגיות של האנשים שם אפשר פשוט להריח. אחרי הכל, יש אנשים שמהמרים שם על החיים שלהם. אני ראיתי בעיניים שלי איך שחקן שהפסיד הרבה יותר ממה שהוא היה יכול לשלם העביר את הבעלות על הבית שלו לבוס שלי".

הרווח של בעלי ה"פארטייה" נקרא גניה, ולמעשה מדובר בחמישה אחוזים מכל משחק. פעמים רבות, אחרי מרתון "טקסס הולדם" אופייני, כזה שנמשך יומיים-שלושה, כל השחקנים ב"פארטייה" יוצאים מופסדים, ורק הגניה מרוויחה. מסיבה זו, כשמגיע שחקן חדש ל"פארטייה", כולם יעשו נגדו יד אחת כדי לשאוב ממנו כמה שיותר כסף לתוך ה"פארטייה". תמורת הגניה מספק בעל ה"פארטייה" ביטוח על הכסף, את המקום, אוכל, שתייה קלה ושלל הפתעות. "רוב האנשים ב'פארטיות' הם דווקא מה שנקרא טיפוסים נורמטיביים", נזכר אורן, "עד כמה שאפשר לקרוא נורמטיביים לשני אנשים שמשחקים ראש בראש 72 שעות רצופות. אבל איכשהו, אחרי הרבה זמן שהם מסתובבים במקומות האלה, גם הם נשאבים לתחתית. כולם ב'פארטיות' מתודלקים, האנשים המאופקים ביותר שותים אלכוהול או מעשנים חשיש, אבל הרבה גם לוקחים אקסטות, מריצים קריסטל וקוק ועוד כל מיני שטויות. היו שוטרים שידעו מהכול ואפילו שיחקו אצלנו. הבוס שלי באופן אישי לא היה מספק את הדברים האלה, אבל תמיד יש איזה מקורב שם בסביבה שישמח לעזור. הבוס שלי היה אוהב בעיקר לשלוח את השחקנים לנערות ליווי שגם כן תמיד היו בסביבה. הוא היה אומר להם 'זה עלי, לכו תתפרקו', אבל תאמין לי שבסוף איכשהו זה היה עליהם".

אם העולם הזה מפתה אתכם, תשכחו מלהביא תעודת זהות ולהיראות מגניבים בעיני הדורמן בכניסה. פה זה לא מספיק. בעולם ה"פארטיות" הכל נעשה בשיטת החבר מביא חבר, שלא תצא שוטר. אבל בעולם ה"פארטיות" התל אביבי לא הכול זה זונות וסמים קשים, יש גם צדדים שליליים. וכך, האנשים שהיו חלק בלתי נפרד מהעולם הזה ממש לא קצרים בסיפורים. הם זוכרים את סוכן שחקני הכדורגל שחטף אירוע לב אחרי שהפסיד 80 אלף שקל בערב אחד, את האישה שהגיעה ל"פארטייה" באמצע הלילה לחפש את בעלה ושברה כל מה שנקרה בדרכה עד שבעל המקום החל להכות אותה, את כל החיים שנגמרו לאנשים בגלל שהיה יותר חשוב להם לצאת גברים, את כל הכיסאות השבורים והאפים המדממים. "איפה שמתרוצץ הכסף הגדול מסתובב גם השטן", אומר אלי, הבעלים של אחת ה"פארטיות" בתל אביב, "כשהיינו קטנים הכל היה סבבה, היו באים חבר'ה קבועים ולא היו בעיות. רק התחלנו לגדול והתחילו הצרות - המשטרה היתה מתעלקת, הגיעו אנשים לא אמינים שחייבים כספים בכל העיר, עד שסגרתי את ה'פארטייה'. היום אני פותח שולחן רק פעם בחודש לשחקנים הבאמת גדולים, זה עסק שבו צריך לדעת מתי להוריד פרופיל".

אבל יש דברים שלגביהם אלי לא מתכוון להוריד פרופיל. "המדינה היא כמו זונה בלי שכל", הוא מתפייט, "היא היתה יכולה להרוויח מהעסקים שלנו יותר ממה שהיא מרוויחה מהלוטו. לפני ה'פארטייה' היה לי בינגו ואני יודע בוודאות שרווחי המס במדינה עלו בגדול בתקופה הזאת. הייתי מביא לבד 200 אלף שקל מסים בערב, אבל סגרו את כל הבינגואים. למה? כי אנחנו יהודים שמחפשים לסבול, אנשים מסכנים. ומי סגר לנו? כל הגנבים הכי גדולים. תאמין לי, אם הייתי מוציא את הדברים שיש לי על האנשים הגדולים, הדפים אצלך בעיתון היו מתהפכים, אבל כל דבר בזמן שלו".

אלי, כמו כל בעלי ה"פארטיות", יכול לנצח בניימדרופינג כל וונאבי תל אביבי עם לשון בצבע חום בהיר. עם הקבועים שלו נמנו שחקני כדורגל וכדורסל מהקבוצות התל אביביות הבכירות, זמרים מהשורה הראשונה, אנשי עסקים שתמונותיהם מופיעות תדיר במדורים הכלכליים ועוד. "לא עשיתי הנחות לאף אחד", הוא אומר, "אצלי כל האנשים מקבלים את אותו הכבוד". אבל מסתבר שבמאורות ה"הולדם", אנשים רבים מקבלים הנחות. "מי שלא בוכה לא גדל" היא אימרה ידועה בקרב השחקנים הקבועים. זה תקף גם לגבי הקלפים שלהם וגם לגבי החובות שאיתם הם נותרים בסוף. "אולי 60 אחוז משלמים את הכסף במקום, ובדרך כלל אלה הסכומים הקטנים", מספר ירון, דילר באחת ה"פארטיות" שבפרברי תל אביב, "ל-20 אחוז אחרים עושים הנחות כי זו הדרך של ה'פארטייה' להשאיר את השחקנים האלה אצלם, ואצל 20 האחוזים הנותרים הכסף מגיע רק אחרי בלגנים או שלא מגיע בכלל. בכלל, בכל ענייני הכסף, לפחות ב'פארטייה' שבה עבדתי, היה בלגן אחד גדול. זו חבורת אנשים שמגלגלים הרבה כסף אבל לא יודעים מה זה עסק מסודר. הם תמיד היו מאבדים כספים וכשראו איך אני מנהל את החשבונות לא נתנו לי לצאת לחופש".

האנשים שעובדים ב"פארטיות" מדברים על כרוניקה של חיים בתחתית, על אנשים שמכרו את החיים שלהם בשביל מנת אדרנלין. ומצד שני, הם מדברים גם על עסק שנע על הקו שבין האפור והאפל, עסק שמגלגל מיליונים כי הבית פשוט לא יכול להפסיד. "יש הרבה ביטחונות לבעל המקום", מספר עובד לשעבר באחת ה"פארטיות", "יש טריקים שגם היום אני מפחד לספר עליהם, שלא יבואו אלי. מצלמות, אוזניות, דילרים שמנצלים שחקנים לא מנוסים. אם תנצח ינסו להשהות אותך עד שתפסיד את הכסף שהרווחת. רק אם שמת 1,000 במזומן והרווחת 5,000 או סכום קטן דומה, יתנו לך מיד את הקש, בכל מקרה אחר ימשכו אותך. לעומת זאת, אם אתה מפסיד יתנו לך ללכת הביתה בלי ז'יטונים, אבל למחרת כבר תצטרך לספק הסברים. בדרך כלל נותנים לאנשים אשראי כפול ממה שהם יכולים להרשות לעצמם, ואחר כך כבר יש את הדרכים להתמודד עם חוסר היכולת שלהם לשלם. אני זוכר שיום אחד הגיע איזה סטארטאפיסט מוכר שמכר את החברה שלו בכמה מיליונים. העיניים של הבוס שלי ישר קיבלו את הסימן של הדולר. רק מחכים אצלנו לאנשים כאלה, הם מקבלים אשראי בלתי מוגבל. הוא היה מכור ל"טקסס" שעשה מזה הרבה כסף באינטרנט, אבל אנשים שעוברים מהאינטרנט אלינו בדרך כלל אוכלים קטלות כי זה עולם אחר, ובאמת טרפו את המסכן הזה. לאורך תקופה של פחות מחודש הוא הפסיד אצלנו קרוב למיליון שקל. גם אנשים אחרים הפסידו סכומים דומים. אני לא יודע איך הם יכולים להמר על סכומים כאלה, אבל מה שבטוח זה שהם לא חוסכים לעתיד".



אינטרנט ופתרונות נוספים

עד כמה שזה ישמע מוזר, הלילות האקזוטיים האלה של דרום תל אביב לא ממש קורצים לכולם. כמה יזמים מהירי מחשבה כבר עלו על הפוטנציאל הזועק של המשחק, והחלו להרים טורנירי "טקסס הולדם" בחו"ל. אחד מהם הוא יובל בן יהודה, שהוציא בחנוכה למעלה מ-100 ישראלים לטורניר "הולדם" בקפריסין עם פרסים של 50 אלף דולר, כולל "אירוח מפנק". "באמת שקשה להבין את ההיגיון של המדינה", אומר בן יהודה, "הם בכוח מנסים להפוך אנשים נורמטיביים לעבריינים, ועל הדרך גם מפסידים סכומים עצומים של כסף. אבל בסוף לא תהיה להם ברירה, אם לא ההיגיון אז ההמונים יכריעו אותם, אבל בסוף יקום כאן אזור מפורז כמו בווגאס ואנשים יוכלו לשחק באופן חופשי. ה'טקסס הולדם' הוא משחק אסטרטגי, משחק שמה שחשוב בו זה המוח. השותפים שלי ואני הבאנו את ראש החוג לסטטיסטיקה באחת האוניברסיטאות המובילות במדינה והוא הוכיח שה'טקסס הולדם' הוא משחק של יותר מ-50 אחוז סקילז, אבל אף אחד לא רוצה לקרוא את המחקר שלו. מתייחסים אלינו כמו אל מצורעים אבל האמת היא שהמשחק הזה פונה אל יותר ויותר שכבות בעם. רק השבוע הוזמנתי ליום הולדת בקרית ביאליק של חבר'ה צעירים ולימדתי אותם את המשחק, וחבורה של נשים מרמת אביב ביקשה גם כן שיעור ואחר כך ישבתי עם הילדים שלהן בסלון והם דיברו איתי על המשחק. מה רע בזה? זה משחק שאפשר לשחק גם רק בשביל הכיף, לא צריך להפוך את הקלפים למילה גסה. החבר'ה שלנו נפגשים פעם בשבוע בפאב בירושלים ומשחקים על סכומים קטנים. יושב איתנו קבוע גם חבר כנסת, אז מה, גם הוא עבריין?".

ובעוד ממשלת ישראל מכינה את עצמה נפשית להקמת אזור מפורז עבור חובבי ה"טקסס הולדם" וארקדי כבר זומם על קנייה מרוכזת של אוהלים, המכורים מוצאים מפלט באזור המפורז הכי גדול בעולם - האינטרנט. בכל רגע נתון, אלפי ישראלים משחקים "טקסס הולדם" באחד מאתרי הפוקר השונים. לישראלים כבר יצא שם של גמבלרים פזיזים שאפשר להוציא מהם את הכסף בקלות, כאלה שלא חושבים על מה יכול להיות ליריב ורק מחכים לקלף הבא שלהם. מאמינים. אבל מצד שני, כמה משחקני ה"טקסס" המובילים בעולם הם ישראלים, ושמות כמו זיו בכר ויוסי גלבוע מוכרים היטב לכל חובב פוקר מקצועני. סער זילברשטיין לא משתייך לאף אחד מהקצוות האלה. זילברשטיין הוא שחקן "הולדם" סולידי ואדם רגיל לכל הדעות. ההבדל היחיד ביניכם לבינו הוא שאתם לא משאירים את המחשב פתוח בבוקר כדי שתוכלו לשחק פוקר בשנייה שבה אתם חוזרים מהעבודה. "האמת שאני עדיין אומר שאני משחק באינטרנט בשביל הכיף", הוא אומר, "אבל ביני לבין עצמי אני יודע שזה כבר מזמן לא המצב, שאני מכור. בהתחלה הייתי משחק על סכומים גבוהים, כי כשאתה באינטרנט אין לך את ההרגשה שאתה משחק על כסף אמיתי, אבל כשהגעתי להפסדים שכבר השפיעו לי על חשבון הבנק עצרתי את עצמי. היום אני משחק על סכומים נמוכים בהרבה, אבל רמת האדרנלין דומה. אני גם ספורטאי אקסטרים, אבל את האדרנלין שאני מפיק מה'טקסס הולדם' אפשר למצוא רק במקום אחד. יש לך את הראש של ההימור וגם את הסיפוק הזה שניצחת בקרב מוחות".

בית משפט בדנמרק קבע לאחרונה כי ה"טקסס הולדם" הוא משחק מיומנות, אבל לנוכח העומס שיש על בתי המשפט בארץ, קשה להאמין שמי מהם יתפנה להכריע בסוגיה שמעניינת בקושי כמה מאות אלפי אנשים. המדינה מתנהגת כמו השחקן היהיר שפותח יותר מדי אגרסיבי ולא יודע שבכך הוא מזמין נגדו התאגדות של כל החבר'ה ב"פארטייה", המזל היחיד שלה הוא שב"פארטייה" הזו כולם פחות או יותר חסרי אונים. אבל בעולם מקוון, או לפחות כזה שיש בו רחובות צדדיים, לא צריך לחכות להחלטה של גוף אנכרוניסטי ושמן כדי להתקדם. בגלל זה הימורי ה"טקסס הולדם" באינטרנט רק ילכו ויתפחו בקצב מדהים, בגלל זה אנשים יסעו לקפריסין ויעשירו עוד קצת את הקופה של האי השכן, בגלל זה אנשים ייפגשו פעם בשבוע בבית פרטי וישחקו על כל סכום שבזין שלהם, כי מה זה משנה בעצם? אפשר לחשוב שהיינו רואים משהו מהכסף של המסים.





חוקי המשחק

מדובר במשחק של שבעה קלפים, כשהמטרה היא ליצור את היד הטובה ביותר האפשרית מבין חמישה קלפים. בסיבוב הראשון אתה מקבל שני קלפים עם הפנים למטה, לעיניך בלבד, ואז מגיע גם סיבוב ההימורים הראשון. בשלב השני נוספים עוד שלושה קלפים למרכז השולחן (ה"פלופ"), וסיבוב הימורים שני יוצא לדרך. בסיבוב השלישי מתווסף קלף למרכז השולחן (ה"טרן"), וסיבוב הימורים נוסף יוצא לדרך. ואז, עם חשיפת הקלף האחרון (ה"ריבר"), מגיע גם סיבוב ההימורים האחרון. מה שנותר כעת הוא רק גילוי הקלפים (ה"שואו דאון") שבו נחשפים הקלפים המוסתרים של השחקנים, כמו גם הבלפנים. היד החזקה ביותר נקבעת על פי דירוג הפוקר האוניברסלי, ולהבדיל מסוגי פוקר אחרים, ב"טקסס הולדם" בכל שלב אתה יכול גם לסגת.



חמישה טיפים מיוסי גלבוע, אלוף ישראל ב"טקסס הולדם" פוקר

1. האמת נמצאת בסטטיסטיקה. "טקסס הולדם" בנוי יותר על תחשיבים סטטיסטיים ופחות על הימורים. אם אתה לא יודע את ההסתברויות ולא יכול לחשב את התרחישים האפשריים, עדיף לך להישאר בבית. חבל על הזמן שלך ועל הכסף.

2. למד את השולחן. כשאתה מגיע לשולחן חדש, חפש בו את השחקן האגרסיבי, השחקן הסולידי והגמבלר שמשחק ידיים לא רציונליות. ברגע שתבין מי האנשים האלה יהיה לך הרבה יותר קל לדעת מתי להיכנס אתם ראש בראש.

3. סבלנות. שחקן "טקסס" נדרש לפני הכול לסבלנות. לא צריך למהר לקפוץ על כל קופה ולחפש בכוח את הניצחונות. לא בהכרח מה שאתה חושב זה מה שיקרה. אגרסיביות חשובה בשביל ניצחונות, אבל כמו שהיא מרימה היא יכולה גם להפיל אותך. אף אחד עוד לא נפל מעודף סבלנות.

4. גמישות. זה טוב שיש לך עקרונות שאיתם אתה מגיע מהבית, אבל אל תמות בשבילם. תזרום עם המשחק. לפעמים כדאי להזהר גם עם יד טובה, ולפעמים כדאי להיכנס גם עם יד פחות טובה. "טקסס הולדם" הוא אולי משחק של סטטיסטיקה, אבל לא מעט משחקים מוכרעים על תחושות.

5. מזל. לאורך זמן הוא לא מהווה פקטור, אבל פעם או פעמיים בטורניר הוא משתנה באופן קיצוני גם לטוב וגם לרע. מזל לא יוכל להפוך אותך לשחקן גדול, אבל צריך לדעת להתחשב גם בו בזמן משחק. עוד לא נולד האלוף שלקח טורניר פוקר בלי מזל.